ירושלמי- קביעות מקום בתפילה

חז"ל למדו את שלושת התפילות מהאבות, ובפרשתנו אנו לומדים מאברהם אבינו על תפילת שחרית.

מהי תפילה?

בתחילת פרק "תפילת השחר" מגדירים בירושלמי את התפילה: "כתיב לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם, וכי יש עבודה בלב?! ואיזו? זו תפילה". כמו שיש עבודה במקדש כך יש "עבודה שבלב", כלומר בתפילה אנו מרוממים את ה' משבחים ומודים לו ומתקרבים אליו. 

בבבלי התפילה נקראת "רחמי", כלומר בקשת רחמים על צרכי בני אדם. 

שתי הבחינות הללו מרכיבים את התפילה. התפילה פותחת ומסיימת בשבחו של הקב"ה, ורוב הברכות עוסקות בבקשות שונות. אולם גם ברכות הבקשה, מעצם היותן ברכות הן עוסקות בשבח הקב"ה, כל ברכה משבחת את הקב"ה ממין הבקשה שבה, כגון "ברוך אתה ה' מברך השנים". 

התלמודים נחלקו מה עיקר שם תפילה, לירושלמי הציר המרכזי הוא שבח הבורא, ומיני הבקשות גורמות לנו להתקרב אליו ולעבדו. ולבבלי העיקר הוא בקשת רחמים על עצמינו, וזה עטוף בשבחו של מקום. 

ההבדל הזה בא לידי ביטוי בהרבה עניינים. נביא דוגמא אחת, מענייני דיומא. לאחרונה התחלנו לבקש על הגשמים בברכת השנים, ובשני התלמודים מובא שאם שכח לבקש בברכת השנים, יכול להשלים בשומע תפילה. ומה לגבי הזכרת הגשמים בברכת מחיה המתים, האם במקרה ששכח להזכיר במקום הראוי יכול להשלים את ולומר "מוריד הגשם"בשומע תפילה? 

בבבלי לא מדברים על זה, והמפרשים מבינים שזה לא שייך, כיון שהזכרה זו היא שבח, ומקומה בברכות השבח, ולא בברכת שומע תפילה, שהיא מברכות הבקשה. 

אבל בירושלמי אומרים שזה ניתן. הביאור הוא כמו שאמרנו, כיון שעיקר התפילה הוא שבחי הבורא, גם ברכת שומע תפילה, כמו שאר הברכות האמצעיות, היא ברכת השבח, ושייך להשלים בה את הזכרת הגשמים. 

ההבדל בין התלמודים נובע מכך שארץ ישראל היא ארץ ה', ובה נפגשים עם המציאות הא-לוקית באופן מוחש יותר, ולכן בה התפילה מובנת כעבודת ה'. בגלות חסר המפגש עם המציאות העליונה, והתפילה מובנת יותר כפניה לבורא עולם בבקשת רחמים. 

אלו ואלו דברי א-לוקים חיים.